​

שיעור בחינוך: איך לימד המורה הראשון במושב, חיים שהרבני את הילדים בלי כיתות מתחת לעץ תמורת הבטחה לארוחה.

מאת: אלי חליפה, מחבר נסיכי הרוח, מספר סיפורים, כותב ביוגרפיות

זהו הסיפור הלא יאמן של חיים שהרבני ממושב בית עזרא שהיה למורה הראשון שנבחר ללמד את ילדי העולים שהגיעו מעיראק.
סיפור שמבטא את ההסבר של התאקלמות המהירה והיעילה של עולי עיראק בישראל.
במרץ 1950 לנקודה שנבחרה על המפה, בית עזרא דרומית לאשדוד כיום נשלחות משפחות עולים מעיראק להקים מושב חקלאי. לא נותנים להם אמצעים ומהכלום הם מנסים בכל זאת להקים משהו.
בעוד המבוגרים מנסים לעבוד היה צורך למצוא פתרון לילדים. לא היתה מסגרת חינוכית לקלוט אותם ולא היה ברור היכן ילמדו. בבית עזרא לא חיכו לפתרון מהמוסדות ומיד החליטו שחייבים להתארגן ולהתחיל ללמד את הילדים. בחור צעיר בין העולים היה חיים שהרבני שעלה כשהוא שולט על השפה העברית מפעילותו הציונית בעיראק. מזכיר המושב פנה אליו וביקש ממנו מאחר והוא שולט בשפה לקחת את הילדים ולהתחיל ללמד אותם, כי כל יום שעובר הוא בזבוז ולא כדאי שיסתובבו כך בחוסר מעש.
מבנה לא היה לבית ספר אפילו לא לכיתה שכן המושב התחיל מאוהלים ורק החלו לתכנן לבנות בתים בני שני חדרים למשפחות. שהרבני לא שאל ולא ביקש דבר ומיד נענה לבקשת החקלאים ללמד את ילדיהם עברית כדי שיתאקלמו בארץ. המזכיר הבטיח לו את מה שיכל להבטיח, כי אם ילמד את הילדים יתן לו בתמורה מעט אוכל מימה שהיה ניתן להשיג.
עם הבטחה לארוחה לקח חיים שהרבני את ילדי המושב והביא אותם ליד באר המים מתחת לעץ תות שהיה וכך מדי בוקר ישבו ולמדו ממנו בצימאון רב.
כעבור זמן מה הגיעה מכונית שרד למושב כדי לבדוק מה קורה עם העולים מעיראק. מהמכונית ירד אברהם הרצפלד, חבר כנסת שפעל להתיישבות מושבים שיהיו תחת ההתיישבות עובדת מלווה באברהם שפירא. הם ראו את כל הילדים יושבים מתחת לעץ ומקשיבים קשב רב לחיים שהרבני. אף אחד לא מפריע, לא מביט לצד, כולם מרוכזים כדי ללמוד.
הרצפלד שאל את חיים שהרבני הצעיר מה הוא עושה עם הילדים. ענה לו חיים כי ברגע זה האדון חדר לתחום שטח בית הספר של המושב והוא חיים, המורה, המנהל ואחראי על הילדים. הביטו בו השניים המומים ושאלו: כאן זה בית הספר? אתה מלמד אותם? אולי תראה לנו מה יודעים הילדים של בית הספר שלך?
שהרבני הורה לילדים לשיר שירים שלימד אותם, הם פצחו במקהלה בשירי ארץ ישראל. כשנשאלו הילדים שאלות ענו כל אחד מהם בעברית רהוטה שלמדו.
הרצפלד ושפירא הביטו בילדים ובשהרבני ולא האמינו למראה עינהם. הרצפלד שאל את שהרבני כיצד הוא מצליח להשיג קשב כל כך מופתי מהילדים ורצון עז ללמוד ללא כיתה, ללא שולחנות, כסאות או מחברות אפילו, הכל מתחת לענפי העץ. שהרבני הגיע אמנם עם השכלה מעיראק, אולם הוא לא למד חינוך ולא היתה בידו תעודת הוראה אבל הוא הסביר להם את מהות החינוך כפי שהוא ראה אותה: צריך ללמד ילדים קודם ללמוד כדי שיבינו למה הם לומדים ומדוע זה חשוב. אחרי שלימדתי אותם למה הם צריכים ללמוד ואחרי שהם החליטו שהם מאוד רוצים ללמוד וזה חשוב להם אז התחלתי ללמד.
הרצפלד הסביר לשהרבני שבמדינת ישראל יש משרד חינוך וכדי ללמד ילדים יש צורך במבנה וכיתות. ענה לו שהרבני שאם כך אז שיתן לו כיתה, אבל בינתיים הילדים במושב חייבים להתקדם ולא יכולים לחכות.
הרצפלד שלח את שהרבני עם המלצתו לתל אביב כדי שיבחנו ויאשרו אותו כמורה וכך עבר שלב בחייו ממורה תמורת הבטחה לארוחה למורה תמורת שכר.
במושב נבנה מבנה בין שני חדרים גדולים ששימש בית ספר עבור הילדים. חיים יחד עם בחור צעיר נוסף שידע עברית שימשו מורים. חדר אחד לילדים הקטנים והשני לגדולים יותר. שהרבני הקפיד שהלימודים ישתלבו בצורת משחק וגם הצגות כדי שלילדים יהיה כל הזמן מעניין ומרתק להיות בבית הספר.
כך לא ויתרו העולים מעיראק במושב ולו על יום אחד לילדיהם כדי שילמדו מיד וישתלבו מהר ככל האפשר בארץ ללא קשר לקושי שהיה אפילו לא אנושי.
כעבור שלוש שנים הוקם בית ספר אזורי במושב אמונים הסמוך ושהרבני התבקש על ידי החקלאים להיות מזכיר פנים וחוץ של המושב ולסייע לייצג אותם מול המוסדות כדי להתמודד עם כל הקשיים שהיו להם.
תוך כדי הוא נישא לרעייתו מרי, הקימו משפחה במושב וחינכו את ילדיהם להשכלה.
תפנית נוספת אגב עשה שהרבני כשגויס למילואים במלחמה ב-1956. באותה תקופה שהיתה אמורה להיות זמנית הוא הסביר לקצינים שהיו כי כדי לדבר עם הערבים לא די לדעת את השפה והמילים, צריך להבין את מהות התרבות, המנטליות, ההבנה של האדם שאיתו אתה מדבר. מהר מאוד הפך חיים שהרבני למתורגמן. הקצינים הבכירים הבינו כי לשהרבני הבנה וידע עצום שיוכל לסייע להם. שרות המילואים לא הסתיים ושהרבני התבקש להמשיך לעבוד עבור משרד הבטחון כמתורגמן.
במושב הוא תמיד יזכר כמורה הראשון שלימד תחת עץ התות בלי שולחן, כסאות או אפילו מחברות, אלא רק מתוך הרצון שהוא ידע לטעת בילדים ללמוד.

סיפורים נוספים קצרים בספרי "נסיכי הרוח"- אלי חליפה.

​