במסגרת סל תרבות ארצי של משרד החינוך ניתן להזמין הרצאה ומפגש שלי עם תלמידים. ההרצאה תהיה מותאמת לקהל המיועד בהתאם לכיתה, מספר תלמידים ונושא. 

הנושאים שניתן הם: עידוד קריאה, מורשת, עליה, העצמה ודוגמה להתגברות על משברים או בעיות ונושאים אחרים. כמומחה לתוכן ברשתות חברתיות אוכל גם להראות להם את ההקשרים ותובנות נוספות בתחום זה. 

​

לסל תרבות - להזמנה לחצו 

​

​

דוגמאות לסיפורים:

 

​

שיעור בשש לירות

 

סיפור בו היו מעורבים שני ילדים וכיצד התנהגות של הורים לימדה כל ילד דבר הפוך

בבית ספר היסודי, במהלך אחת ההפסקות נתלתי יחד עם ילד אחר מהכיתה על ידית הדלת. הוא על צד אחד ואני מצידה השני. התנדנדנו עד שלפתע נשברה הידית ושנינו נפלנו לארץ כל אחד מחזיק בצד אחר. הפעמון צלצל והמורה חזר לכיתה. המתנו לו בכניסה וסיפרנו שהידית של הכיתה ממש לא חזקה ונשברה.

המורה הביט בנו ובכעס אמר: "מה שעשיתם בהפסקה זה חוסר אחריות, גרמתם נזק לרכוש. העונש שלכם יהיה לקנות ידית חדשה. המחיר שלה 12 לירות. על כל אחד מכם להביא מההורים שלו שש לירות."

הסכום היה גדול אז. הייתי המום מהעונש. חשבתי שנקבל עונש חינוכי, לכתוב מאה פעם, לנקות וכדומה. אבל להביא כסף? איך אספר זאת להורים שלי.

גם הילד השני חשש, מה יהיה אם יספר להוריו וחשש יותר לגופו.

חזרתי הביתה וספרתי לאמא שלי את קורות ההפסקה באותו יום ואז הגעתי לנושא הידית החלשה שמשום מה לא הצליחה לשאת שני ילדים יחד והעונש הוא...שש לירות. אמא חזרה אחרי: "מה?! שש לירות?!" ואני לחשתי לה בפחד: "זה מה שהמורה אמר."

אמא לא הוסיפה מילה. כשאבא חזר הביתה מהמשק היא סיפרה לו שצריך להשיג שש לירות כי אלי שבר את הידית של דלת הכיתה. אבא לא פנה אלי ולא שאל כלום. הוא ואמא ניהלו שיחת דאגה בקול כשאני שומע, איך להשיג את הכסף וכמה נזק זה הולך לגרום. "אני צריכה כסף לצרכניה מחר" אמרה אמא והמשיכה לפרט כמה דברים היא תכננה לעשות בשש לירות. לזו היא צריכה להחזיר, וכאן צריך לשלם ושניהם נעשו חסרי אונים לגמרי, מאיפה ישיגו את שש הלירות הללו והמשיכו והפליגו בצער הגדול שפקד אותם והכל נאמר בקול רם שאשמע ואבין את גודל הנזק. לכאורה לא כעסו עלי ולא צעקו ולא נזפו במילה. אבל השיחה בינהם שנעשתה בקול כשאני שומע אותה היתה קשה והם לא חסכו תיאורים כדי להלקות במצפוני.

אמא הסבירה לי: "אין מה לעשות, זה הרכוש של בית הספר, אם שברת צריך לשלם. נאסוף את הכסף, אבל זה ייקח קצת זמן. נאסוף לאט לאט ונביא למורה." הנהנתי בראשי להסכמה בעצב רב.

למחרת בבית הספר פגשתי את הילד השני שמיד שאל אותי: "נו, עם מה היכו אותך אתמול? מה עשו לך...."

-"לא היכו אותי בכלל." עניתי.

חייך הילד ואמר: "כל הכבוד. גם אותי כמעט ולא הצליחו. בהתחלה אבא שלי ניסה לרדוף אחרי אבל רצתי בזיג זג, אז הוא ניסה עם מקל וקפצתי. זרק נעליים ולא פגע. הוא כעס עוד יותר וניסה עם החגורה להגיע אלי, אבל חוץ ממכה אחת כואבת התחמקתי ממנו."

הילד היה מרוצה מעצם כך שלא ספג מכות קשות למעט מכה אחת, זאת היתה המסקנה הראשונה שלו מהאירוע. השיעור השני שלו היה כאשר אימו הגיעה לבית הספר וזעמה על המורה. "מה פתאם אתה מבקש שש לירות?! אני שברתי את הידית?! הילד בבית הספר אז אתם אחראים עליו, איך אתם לא שומרים על הדלתות והרכוש שלכם ואם כבר לא הצלחת לחנך את הילדים כאן, זאת אשמתך, לא שלי."

המורה הסביר לאם שחלק מהחינוך זה לתת עונש ומאחר שנגרם נזק כספי עליה לשלם.

​

​

עובר דרך קירות: איך הפך חזי מחטוף קו 300 לאלוף ישראל

​

חזי היה אלוף הנוער בישראל. כשהתגייס הוכר כספורטאי מצטיין. פעמיים בשבוע היה נוסע להתאמן באצטדיון האתלטיקה בהדר יוסף ויתר הימים רץ בשדות של המושב.

ערב אחד  כשחזר בקו 300 שנסע לאשקלון האוטובוס נחטף על ידי קבוצת מחבלים. המחבלים עלו בצומת אשדוד ומיד הודיעו על השתלטות.

במהלך הנסיעה אחד המחבלים הצמיד סכין לצווארו משום שהיה במדי צבא.

הם שלפו פצצה מהתיק ואיימו כי בלחיצה יפוצצו את האוטובוס.

נהג האוטובוס הבהב באורות כדי שיבינו שהוא חטוף, אולם איש לא הבין תחילה. המשיכו ההבהובים והאוטובוס נסע באופן שהסגיר מה שקורה בו. המחבלים איימו לשחוט את הנהג והוא המשיך בנסיעה מטורפת לכיוון רצועת עזה. בשלב זה נודע דבר החטיפה. ניידת משטרה נסעה אחרי האוטובוס אבל לשוטרים כלל לא היו כלים ובודאי לא ידעו לעצור את האוטובוס החטוף ובתסכולם פשוט ירו עליו. מהירי הלא אחראי נהרגה נוסעת. האוטובוס המשיך ולא היה מי שיעצור אותו. כשהגיעו לרצועה, לדיר אל בלח חשש הנהג מההמשך הצפוי הוא סובב בעוצמה את ההגה והתנגש בעץ ובכך עצר את האוטובוס. כוחות צבא הגיעו למקום. המחבלים פתחו במשא ומתן והגישו דרישות. נציגי הצבא היו סבלניים איתם וניהלו לכאורה משא ומתן. בפועל הובא למקום אוטובוס דומה וסיירת מטכ"ל הוזעקה לבצע את משימת החילוץ.

בחוץ, בחשיכה התאמנו לוחמי סיירת מטכ"ל. על כל הזירה פיקד יצחק מרדכי ואנשי שב"כ היו במקום. בין הלוחמים היה חברו לכיתה של חזי, יובל רחמילביץ'. שניהם לא רק שלמדו יחד אלא יובל גם היה רץ עם חזי כנער ועד היום הם חברים טובים.

לוחמי הסיירת נעמדו לבושים שחור מוסווים במקביל לאוטובוס ואז ירו באלכסון לכיוון החלונות והגג וברגע המטח פרצו לאוטובוס להשתלט על המחבלים.

חזי חשש שהמחבלים יפעילו את הפצצה, הוא קפץ מהחלון ותוך כדי שהוא עולה עם גופו יריה אחת פילחה לו את כף היד.

המחבלים חלקם נורה ושניים מהם שהורדו שבויים חוסלו כזכור בפרשה המפורסמת. פרשה שטלטלה את המדינה עם הניסיון לשקר ולהאשים את יצחק מרדכי שלאחר מכן שמו טוהר.

חזי הוטס במסוק לבית החולים בתל השומר שם נותח בידו והוכנסו ברזלים לסדר את היד שנורתה.

לאחר ששוחרר מבית החולים הוא הודיע לנו כי הוא מתכוון להמשיך בתוכנית שלו להתמודד לאליפות ישראל לבוגרים. הוא היה אלוף הנוער וכעת כשבגר בעוד שנה רצה לקבל את התואר של אלוף ישראל ל- 5 ק"מ תואר שהחזיק ברציפות אז אריה גמליאל.

דאגנו מהרעיון אבל חזי התעקש להמשיך בתוכניתו. חזי חזר להתאמן ולהגביר אימוניו לקראת האליפות הקרבה.

אני שהערצתי אותו שאלתי: " איך תהיה התחרות, אתה תרוץ מהר ככל האפשר את כל חמשת הקילומטרים? אתה יכול לקבוע שיא בשביל לנצח?"

חזי הסביר את התוכנית: "לא רצים סתם העיקר לרוץ. חייבת להיות טקטיקה. הגברתי אימונים אבל זה לא מספיק כדי לשבור שיא. עוד לא ממש חזרתי לעצמי מהפציעה. ינצח מי שירוץ חכם יותר וידע לשמור את הכח לסוף ואז לתת את כל מה שיש לו. אתן לגמליאל להוביל כך הוא חוסם את הרוח ומתאמץ יותר, המתח הזה מעייף. אני אמשוך את זה עד למאה מטרים האחרונים ואז אפרוץ טאנסה לנצח."

הרצים עמדו על הקו ויריית הפתיחה נורתה, יריה של ספורט. חזי פעל לפי התוכנית הטקטית שלו ורץ אחרי המוביל, אריה גמליאל, האלוף דאז שהיה ונצמד אליו. גמליאל רץ כששרירי פניו זעות וזזות ממאמץ ומתח. חזי צמוד אליו, פניו קפואות, קשוחות, שרירי הפנים לא זזים והוא ממוקד, רגליו קלות כאיילה, מרחף מעל המסלול בקלות עם גופו הצנום, לא רואים מאמץ עליו. נשמע גונג הפעמון המסמל להקפה האחרונה של המרוץ, הם המשיכו לרוץ ועברו את רוב ההקפה כבר הגיעו לקראת הישורת האחרונה, נותרו 100 מטרים, 60 מטרים. לרגע הרגשתי שזה לא יהיה ניתן לביצוע ואז בעשרת המטרים האחרונים, בשבריר שניה אני רואה את רגל ימין של חזי פותחת הצידה לקראת עקיפה,  ואז רגל שמאל מתיישרת והוא פותח צעד מרחף קדימה ובתוך שניה הוא עובר את המוביל בצעד ואז שני צעדים לפניו וממש כמה מטרים לפני קו הסיום, חזי נתן את כל הכח, לגמליאל לא היה כבר שום סיכוי לחזור למרוץ וחזי סיים ראשון, מותיר את האלוף הקודם מאחוריו המום מהסיומת שלו. זה היה ניצחון עצום וענק, מי האמין שרק חודש לפני כן ישב חזי באוטובוס שנחטף כשסכין מוצמדת לצווארו ומרגיש שבכל רגע הוא עומד למות ועכשיו הוא אלוף ישראל. בעוד אני צועק משמחה, חזי הסתובב לאחור ניגש לאלוף שהפסיד והושיט לו יד לנחמו, גמליאל היה שפוף כל כך, מתוסכל, לא מאמין במה שקרה לו, לא הביט לידו המושטת של חזי. אבל כזה היה חזי, לא שמח לעולם לאיד, רואה בחמלה את השני ואת צערו של זה שניצח זה עתה.

חזי עמד על הפודיום וקיבל מדלית זהב ואת התואר אלוף ישראל לבוגרים. כשירד מיד הכניס את המדליה לתיק ולא השאיר אותה עליו. חלילה לא להתגאות.

המרוץ צולם לערוץ 1 ושודר בתוכנית הספורט במוצאי שבת. והסיומת הדרמטית נמצאת ביוטיוב תחת השם חזי חליפה אליפות ישראל 5,000 מטר.

 

ריבת התפוחים שניצחה את התפוח בדבש

לכבוד השנה הבאה עלינו לטובה בחרתי סיפור שליווה את משפחתי בכל ראש השנה.
כשהיינו קטנים נהגה אמי להכין לראש השנה ריבת תפוחי עץ בה חתיכות התפוח המבושלים בסוכר היו גדולים וטעמם היה מדהים. במשך זמן רב היתה מבשלת ומוסיפה מידת מיץ לימון מדויקת וסוכר ורוקחת לזמן המתאים כדי להוציא את הריבה המדויקת והטעימה ביותר.
על שולחן החג היו הברכות ובהן הרימון וכדומה וריבת תפוחי העץ. דבש לא היה על השולחן. כשגדלנו והלכנו לבית הספר למדנו כי בראש השנה סימן ההיכר הידוע הוא תפוח בדבש.
משפחת אבי ואמי שעלו מבגדד לא נהגו לברך על הדבש אלא היו מכינים ריבת תפוחי עץ, נוהג של שנים שאיתו באו הורי לארץ.
חזי אחי הגדול הרגיש לא בנוח שעל השולחן אין דבש ולא תפוח חתוך. הוא פנה לאמי ואמר לה: לא יכול להיות שאין לנו תפוח בדבש על השולחן. בכל בית בארץ מברכים על תפוח בדבש ורק לנו אין דבש....זה לא בסדר."
אמא שמעה והסבירה לו : "סבתא שלי עוד בבגדד וגם כאן בארץ אף פעם לא הכניסה דבש לראש השנה, תמיד ברכנו על ריבת תפוחי העץ. זה המנהג שלנו."
אני הצטרפתי לאחי ודרשתי שלשנה הבאה יהיה דבש כמו שלומדים בבית הספר.
חלפה שנה וראש השנה התקרב. חזי ואני הזכרנו לאמא לא לשכוח דבש שכן לא יתכן ראש השנה בלי דבש עם תפוח חתוך. אמא לא חשה בנוח עם הבקשה אבל אמרה: "בסדר, אם זה מה שאתם רוצים...."
ראש השנה הגיע והתיישבנו לשולחן במטבח כדי לברך על מאכלי החג ולפתוח בשנה טובה. אמא החלה לערוך את המאכלים ואז הניחה כפי שביקשנו צלוחית עם דבש ולידה תפוחים חתוכים, ולצידם צנצנת ריבת תפוחי עץ גדולה שהכינה. זה לצד זה. המסורת מבגדד מול המסורת בישראל.
אמא: "יש לנו מסורת, אבא שלכם מברך על ריבת תפוחי עץ, אתם תאכלו מה שאתם רוצים."
אבא החל לקרוא את סדר הברכות לחג והגיע לתפוח בדבש ואז שלח ידו ועם כפית לקח מריבת תפוחי העץ. אחר כך אמא לקחה ממנה. הבטנו אני וחזי זה בזה, הבטנו בשולחן, המסורת מעירק של ריבת תפוחי העץ ליד התפוח והדבש שלמדנו בבית הספר, הבטנו כמה רגעים ואז שלח חזי כפית ל....ריבת תפוחי העץ ואני אחריו וכך האחים והאחיות שלנו. בלי לומר מילה בלי להסביר וכבדנו את המסורת של אמא ואבא ושל ההורים שלהם כפי ששמרו עליה בבגדד.
אמא לא אמרה דבר ואבא המשיך לקרוא ממנהגי החג.
מאז בכל שנה אמא מניחה על השולחן זה לצד זה, תפוח חתוך ליד צלוחית דבש ולצידם את ריבת התפוחי עץ שהיא מקפידה להכין, המסורת הישנה לצד המסורת בישראל, זו לצד זו, אף אחת לא במקום רעותה.
ומה למדנו מסיפור הכנת הריבה: התפוח כדי שיהיה מתוק, אפשר כמובן לקנות דבש ולטבול אותו כדי שתהיה לנו שנה מתוקה, אבל יהודי עירק יצרו מסורת מעניינת: אם אתה רוצה שהתפוח (שזה החיים שלנו) יהיו מתוקים, אתה לא יכול לקנות ברגע דבש מוכן, אתה צריך לבשל את התפוח, לשים את מידת הלימון המתאימה, ומידת הסוכר, להניח על אש בגובה נכון, לערבב ולחכות לזמן המדויק ביותר כדי שהתפוח יהיה מתוק בדיוק כפי שצריך, רק אם אתה עובד על החיים שלך בצורה נכונה ומדויקת אז הם יהיו מתוקים....
שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה

​

​

הכנה לכיתה א'

לזכרו של יצחק שורק מנהל בית הספר "אמונים" (רגבים כיום)

היום יש אופנה של הכנה לכיתה א', אני רוצה לספר לכם על ההכנה לכיתה א' שלימדה אמא שלי עם שמונה שנות לימוד את מנהל בית הספר של המושבים.
סיפור שכך היה.
לפני העליה לכיתה א' החליט מנהל בית הספר האזורי (באמונים) של המושבים שהיו מושבי עולים לא לסמוך על הגננות שמלמדות או ההורים שרובם לא למדו ולהגיע בעצמו ולבחון את הילדים. וכך בכמה שאלות ששאל כל ילד החליט מי מתאים לעלות לכיתה א' ומי ישאר לשנה נוספת בשל חוסר התאמה.
ישב המנהל במרכז הגן שלנו במושב בית עזרא, רובו אז עולים מעירק, וקרא לילדים שהיו מועמדים לעלות לכיתה א'. רעש והמולה מסביב של ילדים, ואימת המנהל שבא לבחון אותך, מבחן ראשון בחיים. למנהל קראו יצחק אך בשל קשיחותו הידועה כינו אותו ילדי בית הספר "שאדי" והאימה של המנהל הגיעה לגן.
המנהל קרא לי, שאל שאלות ואני הבטתי בו בחרדה גדולה, שומע את הילדים מסביב ולא יודע על מה עניתי.
בתום הבדיקה סימן המנהל כי אני לא מתאים. ילד קטן גם בגיל וגם לא ענה על שום שאלה נכון. נדהמה הגננת, איך יתכן הילד החכם כל כך לא מתאים לעלות לכיתה א'. זעמה על המנהל והסבירה לו שהוא טועה. אולם הוא ביהירותו נזף בה: אני מנהל, איש חינוך ואת גננת לא תסבירי לי מי מוכן לכיתה א' ומי לא.
מיד בתום יום הגן הגיעה הגננת, שושנה לאמי נרגשת וזועמת לספר לה על רוע הגזירה. אמא שלי נדהמה. "זה לא יתכן, אלי לא מוכן לכיתה א'? מה הוא יעשה עוד שנה בגן?" הגננת הסבירה: תראי ניסיתי לדבר איתו והוא לא מוכן להקשיב הוא אומר הוא מנהל הוא למד חינוך ומבין ומי אני שאגיד אחרת."
אמא כעסה. "ככה שופטים ילד בכמה שאלות כשיש רעש מסביב בלי להכין אותו, הוא לא מכיר אותו, זה ילדים, ככה מתייחסים אליהם? זה חינוך?"
אמא הרגיעה אותי ואמרה מחר אבא ייקח אותי למנהל עם הסוסה והעגלה ונדבר איתו. אל תדאג אתה תעלה לכיתה א'. בתוכי האמנתי לה כי היא האמינה בעצמה.
למחרת אמא ואבא הורידו אותי בגן עם העגלה והסוסה, במקום שאלך ברגל ואמרו לי " מכאן תראה אנחנו ממשיכים למנהל."
הגיעה אמא למנהל בית הספר יצחק והציגה את עצמה. המנהל די כעס. "תבינו הורים יקרים, המקצוע שלי זה איש חינוך, אני למדתי בשביל זה, יש לי ניסיון ואני יודע לבחון ילדים."
השיבה לו אמא: "תקשיב אדון מנהל, אתה למדת ואתה אדם חכם וזה בסדר גמור, אבל לפי מה החלטת שהבן שלי לא מתאים לעלות לכיתה א'. אתה מכיר אותו? לפי מה בדקת?"
המנהל חייך ביהירות ואמר: "אני אסביר לך בצורה שתביני, אתם חקלאים, זה כמו בחקלאות, הבן שלך נניח לדוגמה הוא כמו אבטיח, אבל את האבטיח לא קוטפים לפני שהוא בשל, והוא אבטיח לא בשל עדיין, לכן הוא צריך להשאר עוד שנה כדי להבשיל, הבנת עכשיו?"
הביטה אליו אמא, חשבה וענתה: "הדוגמה שלך באמת מצוינת, תגיד לי אדון מנהל, מי לדעתך יכול באמת לדעת האם האבטיח בשל, האם מי שגידל אותו, טיפל בו, ניקש את העשבים מסביב, ליטף אותו, או מישהו שבמקרה עבר במקום בקושי הביט עליו אבל יש לו תעודה של לימודים? מי לדעתך יודע טוב יותר אם האבטיח בשל? אתה מכיר את הבן שלי יותר טוב ממני? אני מגדלת את הילדים שלי ויודעת מה הם יודעים, הגננת איתו שלוש שנים מלמדת אותו כל יום, אתה בא ובכמה דקות שמסביב רעש של ילדים רוצה להגיד לי שאתה יכול לקבוע אם הוא מתאים לעלות לכיתה א' או לא? אתה מכיר אותו יותר טוב ממני ומהגננת שלו?"
נאנח המנהל ואמר: אני מעריך את הדאגה והרצון שלך, אבל שאלתי אותו שאלות והוא לא ידע."
ענתה לו אמא: איך שאלת? שמסביב רעש של ילדים, שהוא מפחד מהמנהל הנורא, ככה שואלים ילד שאלות? ככה ניגשים לילד קטן? זה מה שלמדת באוניברסיטה? אתה חייב לתת לו עוד הזדמנות, תשאל אותו שוב מה שתרצה גם שאלות קשות יותר ואם יטעה בשאלה אחת אל תעלה אותו."
הביט המנהל ונענה: "טוב, תביאי אותו מחר בבוקר ותראי שאני צודק."
בבוקר מוקדם אבא רתם שוב את העגלה לסוסה. בדרך בין השדות אמא ערכה לי הכנה. "תראה אתה יודע הכל, אתה ילד חכם, אל תפחד ממנו, הוא מנהל טוב וחכם, הוא ישאל אותך שאלות, תחשוב טוב ותענה יפה בנימוס וברור. אל תשכח הוא המנהל, תדבר יפה בנימוס ותענה רק אחרי שהוא ייתן לך רשות. תהיה רגוע כל השאלות שלו יהיו קלות בשבילך."
הגעתי לחדר המנהל וישבתי מולו. הביט בי המנהל ושאל אותי למה אני רוצה לעלות לכיתה א'. שאלה לא קשה חשבתי לעצמי ועניתי: אני רוצה ללמוד, אני רוצה לדעת לקרוא ולכתוב וללמוד הרבה דברים. ואז החל לשאול שאלות בנושאים שונים ושוב ושוב שאל והקשה, אהבתי את השאלות שלו שנראו לי כמו משחק. חייך חיוך רחב ואמר: אתה ממש ילד חכם. המנהל קרא לאמא שלי ואמר לה: אני לא יודע מה להגיד לך, כאילו הבאת לי לכאן ילד אחר לגמרי, זה לא הילד שבחנתי אז. אמא חייכה, ליטפה לי את הראש ואמרה לו : אף פעם אנחנו לא יכולים לשפוט אדם בכמה רגעים, בטח לא ילד."
שש שנים חלפו ולקראת סיום כיתה ו' קרא לי המנהל לחדרו לשיחה. חשבתי מה אולי כבר עוללתי, אולי בגלל הריב בהפסקה או בעיה אחרת. הוא קיבל אותי בחיוך וחביבות רבה ואמר. "אני רוצה לסגור איתך מעגל. אתה זוכר כשהיית ילד לא רציתי להעלות אותך לכיתה א'. אמא שלך הוכיחה לי שאני טועה. הייתי מאוד נבוך מהטעות שלי, אחרי המקרה שלך לא האמנתי איך יכול להיות שכל כך טעיתי והיא צדקה. איך ילד לא עונה על שום שאלה נכון ולאחר כמה ימים אתה בוחן אותו ופתאם מתברר לך שהוא ממש מבריק בצורה בלתי רגילה. אחרי המקרה שלך הפסקתי ללכת לגני הילדים ולבחון ילדים וקיבלתי את ההמלצות של הגננות בלבד

​

​

​

​

​

​

פנו אלי לשיחה לא מחייבת לקבלת הסבר מפורט

​

​