התחפושת של אמא / אלי חליפה מספר סיפורים, סופר
כעת כשכולם בפניקה שיהיה מחסור בתחפושות מסין נזכרתי בסיפור של התחפושת של אמא שלי. בשנות ה-70 בצמוד לשדה שלנו במושב בו גדלנו, בית עזרא, היה מאהל בדואים. בחג הפורים המצב הכלכלי היה קשה וכדי להרים לנו את מצב הרוח החליטה אמא לנקוט ברוח צעירה ולהפתיע אותנו בתחפושת אבל לא סתם תחפושת. היא הלכה עם אבא למאהל של הבדואים. אמא סיפרה להם שיש כעת חג פורים, חג שבו מתחפשים למה שרוצים כדי להסוות את זהותך כמסורת החג. אמא הסבירה כי היא מאוד תשמח לאמץ את זהותם ליום זה ולהיות בדואית ליום אחד ומה יותר מכובד ומכבד להיות יום אחד כמו האחר שלידך, השכן שלך. נפעמו הבדואים מהמאהל מדבריה וההזדהות שלה איתם וראו בכך המון כבוד. התגייסו בנות המאהל והלבישו את אמא כבדואית מכף רגל ועד ראש כולל כיסוי מתאים, תכשיטים ואפילו זהב עיטרו אותה והיקר שהיה להם כדי לכבד אותה בחזרה בהחלטה שלה.
בדואית מכף רגל עד ראש חזרה אמא מהמאהל הבדואי. לא הבנו מי מתקרב אלינו הביתה עם אבא ולמה יש אישה בדואית איתו מקושטת באופן חגיגי כל כך. כשהתקרבו והבטנו בפניה ראינו שמדובר בלא אחרת מאשר אמא.
"היום החלטתי להתחפש למי שגרים לידנו ולתת להם גם כבוד" הסבירה. בתמונה מהנדירות שהיו מצלמים אז צולמה אמא ברקע של הבית הקטן בו גרנו. הבטנו בה והיינו כל כך גאים, ברוח הספורטיבית שלה, בשובבות שהראתה לנו שצריך לקיים גם אם את אמא לחמישה ילדים, אבל חשוב מכך בבחירה שלה להיות יום אחד כמו השכנים שלה ולהעניק להם כבוד בחג שלה.
הזמן עבר הבדואים פונו מהמקום לישוב קבע, רהט בנגב. אבל בני המשפחה לא שכחו את ההורים שלי ושנים רבות לאחר מכן היו באים לבקר אותנו ולא אחת מביאים דברי מתיקה ולא שוכחים את האישה והמשפחה שקיבלה אותם וכיבדו אותם כשווים באהבה גדולה והערכה, וכך למדנו במעשה של אמא את המסר הכל כך חשוב: לכבד את האחר.
סיפורים אלה ואחרים בספרי "נסיכי הרוח" בערבי תרבות שלי כמספר סיפורים עם אפשרות לשלב נגן לאוירה. סל תרבות ארצי משרד החינוך