אוסף סיפורים מרגשים מלאי חכמת חיים של משפחת חליפה שעלתה מבגדד למושב בית עזרא. כמה כסף שילמו הגרמנים כדי שהמקוננת העירקית אחותה של סבתא מבאר שבע תסכים לספר את סיפורה, הנערה שהחביאה אקדח בחזיה כשפגשה את משה דיין, כיצד הפכה התאונה של אחותי חנה לחתונה של הנהג, מדוע התעקשה אמא שלא יהיה דבש בראש השנה אלא ריבת תפוחים, משחק האפיקומן שבכלל לא צריך לחפש וכיצד אחי זכה בפרס בכבשה עבורו, סיפורו של אחי חזי מחטוף על ידי מחבלים ופצוע לאלוף ישראל, על נשים פורצות דרך שניפצו כל תיקרה ועוד ועוד סיפורים שירגשו יצחיקו וילמדו אתכם המון דברים לחיים.
קטעים מהספר לעיונכם
התאונה הסליחה והחתונה
ערב תשעה באב החלטתי להעלות סיפור אמיתי שקרה לנו כילדים שבו החשיבות של החמלה והסליחה.
היתה בהם הרבה חמלה להורים שלי, אף פעם לא רצון להוכיח יותר מדי, חלילה לנקום, אלא לראות צעד קדימה.
כשהיינו קטנים הלכתי עם אחי חזי לצרכניה במושב בית עזרא. אחותנו חנה הקטנה יותר ביקשה לבוא. היא היתה קטנה ממני בשלוש שנים. אמא הסכימה שתצטרף והורתה לנו להשגיח היטב עליה, ללכת רק בצד ולא על הכביש. חנה נקראה ע"ש של אמא של אמא, חנה ז"ל. היא נפטרה עוד בבגדד שאמא היתה תינוקת. ואמא החליטה כי הבת שתיוולד לה תקרא על שמה.
וכך הלכנו במושב, אז לא היו מדרכות, כביש די משובש ומצדיו אדמה לשוליים ועצים. הלכנו עם הסל פלסטיק שהיה פעם, וחנה איתנו, מדברים, צוחקים וכבר מתקרבים לצרכניה. ואז החלטנו לעבור לצד השני של הכביש כדי לקצר משם דרך עפר. אני וחזי עברנו את הכביש ואחותי נעמדה. הבטנו אליה ואז ראינו מונית מתקרבת במהירות. בהתחלה אמרנו לה לבוא אבל היא נעמדה ואז המונית התקרבה וצעקנו לה: תעמדי אל תעברי, חכי! היא הנהנה בראש כמבינה ועמדה. אבל אז כשהרגישה שהיא לבדה החליטה לחצות בכל זאת כדי להיות אתנו. המונית התקרבה במהירות ולפתע ראינו את חנה עפה הצידה, המונית פגעה בה והיא נפלה לצד הכביש. באותו שבריר שניה הפסקתי לנשום, הרגשתי שאבדתי את אחותי, חשבתי שאני מת באותו הרגע, הרגשה איומה של רגשות אשמה, צרחנו "חנה!!!" לפתע ראינו את בעל הבית ממול מר ביטון שהיה בחוץ במקרה רץ לעבר המונית וצועק לנהג. תעצור! הנהג יצא בעל המשק הסמוך למקום גוער בו ורץ לחנה. כמו בנס, משהו בלתי יאומן חנה נעמדה על הרגליים, כאילו לא קרה כלום. אני ואחי עמדנו המומים עדיין מרגישים אשמה: מה נגיד לאמא, איך לא שמרנו על אחותנו. בעל המשק לקח מיד אחריות בדק את חנה, גער שוב בנהג המונית והורה לו לנסוע יחד איתו וחנה להורים שלנו. הוא נכנס איתו למונית ועם שני הנוסעים שהיו שם שגם האשימו את הנהג. המונית הסתובבה, וחנה איתו ואנחנו נותרנו מאחור. רצנו אחרי המונית חזרה הביתה, זועמים על נהג המונית, מצד שני מלאים רגשות אשמה, מבויישים. הם הביאו את חנה והביא אותה להורים שלנו. אחריו נכנס נהג המונית. אמא שלי נבהלה, מיד בדקה את חנה וביטון הרגיע אותה. "אל תדאגי הבת בסדר, השם שמר עליה. הנהג הזה דרס אותה, הגיע במהירות, נסע ופגע בה. אני ראיתי הכל."
אמא שלי הזעיקה את אבא מהמשק. כולם הביטו בנהג והאשימו אותו. אמא שלי בדקה שוב ושוב את חנה לקחה אותה לחדר ואכן לא קרה לה דבר. נס לא יאומן.
הנהג הצעיר מיד לקח אחריות. הוא לקח על עצמו את האשמה ואמר להם אם אתם רוצים אקח אותכם במונית ותגישו נגדי תלונה במשטרה. אני אסכים עם כל מה שתגידו. אני מבקש תתחשבו בי אבל, זה המקצוע שלי, לא קרה כלום לילדה אבל מה שתחליטו אני אתכם. אני מודה במה שתרצו. בסלון המשיכו לגעור בו על המהירות שנסע שיכלה להגמר בטרגדיה אחרת.
ההורים שלי נכנסו למטבח וכהרגלם הדיבור ביניהם היה בעיניים, במילה אחת או שתיים לא יותר. הם הבינו זו את זה מבלי לדבר כמעט. אמא אמרה את הביטוי העירקי החכם "אש תפיד" כלומר במה תועיל התלונה, להחזיר נקמה, לא לסלוח, למצות את הדין עם הבחור הצעיר, מה זה כבר ייתן, ואבא שלי לשמע הביטוי הנהן בראש להסכמה. אמא חזרה לסלון ואמרה לבחור הצעיר: אנחנו לא רוצים ממך כלום. הילדה בריאה ושלמה. לא נפגע לך בפרנסה. תהיה בריא הכל נגמר בנס גדול, אני סולחת לך ולחצה לו את היד. בעל המשק שהתלווה הביט באמא שלי ושאל: את בטוחה? והיא ענתה: כן. לחץ גם הוא את ידו של הנהג ואמר לו תגיד תודה בחור צעיר. הבחור החזיר את בעל המשק לביתו והכל היה כבר מפויס. כשהחזיר אותו לבית ראה כנראה את בתו שהיתה יפיפה כמו דוגמנית ממגזין יוקרה. הבחור לא ויתר וחיזר אחריה.
כעבור זמן מה הגיעה אלינו ההזמנה לחתונה של הנהג הצעיר עם... הבת של החקלאי, שני צעירים יפים ומדהימים. הביטה אמא שלי בהזמנה ואמרה: אם לא היינו סולחים לו, היום לא היתה כאן הזמנה לחתונה. מי אנחנו בכלל שנעז לא לסלוח ולמנוע דבר כזה.
לפני פורים הגיע הבחור לבית הורי והביא מתנה לחנה, קופסה גדולה עם תחפושת מאוד יוקרתית ומושקעת של נסיכה. אמא שלי היססה אם לקחת את המתנה ממנו, שכן הסליחה שלה לא ניתנה כדי לקבל דבר מה אלא סליחה אמיתית היתה מעומק הלב. אבל הבחור הפציר והתחנן כדי שתקבלה. בפורים חנה התחפשה לנסיכה יפה ואחר כך היתה החתונה והזוג המאושר התחתן.
כשאנחנו מכניסים כעס לתוכנו אנחנו מאבדים את צלם האנוש ואז החכמה בורחת מאתנו, השכינה, וכל רוח טובה מסתלקת, אבל הסליחה מקרבת את בני האדם למלאכים.
המקוננת העירקית, הכסף הגרמני, והחכמה להאמין במה שאתה
לזכרה של שדרה כדורי ז"ל
עוד כשהייתי חייל הצלחתי לכתוב בידיעות אחרונות במגזין זמנים מודרנים. כמובן שהמעשה לא חוקי היה, אסור לחייל להתראיין לכלי תקשורת ובודאי לא לכתוב בו, אבל העיתון העלים עין וגם אני העלמתי עין מהכסף הטוב שקיבלתי שעזר לי מאוד. לפני כן ניסיתי להתקבל לעיתון במחנה אבל לא הצלחתי. מאחר ולא הצלחתי אז נאבקתי להגיע לידיעות אחרונות כי היה ברור לי שאני יכול.
הוזמנתי לישיבה אצל עורכת המגזין. כדי להגיע לפגישה הייתי כמובן צריך לחמוק מהבסיס, להגיע לתל אביב, שם להחליף את מדי החייל לחולצה ומכנס אזרחיים.
הצעתי לעורכת, אז בלה אלמוג הצעות לסיפורים. היא הביטה בי ואמרה: תשמע זה מעניין ויפה מה שאתה מציע אבל זה לא יותר טוב מימה שיש לי כאן על המחשב. אני צריכה משהו מיוחד, אני אתן לך דוגמה, שנים אני מנסה להעלות כאן כתבה על מקוננות בשכר או מקוננות שמקבלות תמורה לעבודתן. זה משהו שאני לא אומרת שאתה יכול אבל לשם לכוון, דברים מיוחדים.
הבטתי בה ופשוט לא האמנתי: "נו מה הבעיה, אני מכיר מישהי כזאת והיא תתראיין."
הביטה בי העורכת: אתה בטוח? אתה מכיר אותה?
-"ברור שכן, אני אחזור הביתה אדבר עם אמא שלי, היא מכירה אותה, היא קרובה רחוקה שלנו, אני לא מכיר אישית, אבל אמא שלי תשכנע אותה. היא תדע בדיוק איך לדבר איתה. וחוץ מזה לא קוראים להן מקוננות, בעירקית זה נקרא מעודדת, ממש כך."
העורכת לא האמינה: עכשיו תתקשר לאמא שלך עכשיו, אל תחכה. אני רוצה לשמוע." בבקשה תתקשר אליה עכשיו" הפצירה בי.
התקשרתי לאמא הביתה: "תקשיבי אמא, בידיעות רוצים לעשות כתבה על המעודדת, את יודעת מבאר שבע שאת מכירה, שדרה. את תוכלי לדבר איתה שאסע לפגוש אותה לכתוב עליה כתבה?"
אמא היתה בהלם מוחלט. "תגיד לי אין להם בידיעות על מה לכתוב, אין ממשלה, אין עולם, שלא יצחקו עליך...."
-"אמא זה מה שהם מאוד רוצים, מתחננים ומשלמים על זה כסף, מה אכפת לנו."
אמרתי לה "בגלל שאת יודעת, אני שם (מבלי להזכיר את המילה צבא) , אני יכול לבוא רק יום שישי בצהרים." "אין בעיה", אמרה וקראה למזכירה שלה והודיעה כי ביום שישי בצהרים היא תחכה לי ועד אז אני חוזר עם כתבה ותמונות.
אמא תיאמה את השיחה באופן הרבה פחות דרמטי. היא התקשרה למעודדת שדרה שגרה בבאר שבע, הסבירה לה כי הבן שלה עושה עבודה על המשפחה וההיסטוריה של שורשיה וחסר לו הקטע של באר שבע במשפחה ואם היא יכולה לקבל אותו לספר לו. שדרה כמובן הסכימה לאור מה שתואר לה. "על עיוני" אמרה (העיניים שלי) "שיבואו מתי שירצה, הבית שלו."
הגעתי אליה באוטובוס לבית בבאר שבע. בית קרקע קטן בשכונה ד', בפנים היה הבית מסודר מאוד, נקי וריחות תבשילים באויר. היא קיבלה אותי בחמימות רבה, הכינה לי שתיה והביאה לי מאכלים והפצירה שאוכל שחלילה לא אצא ואומר שהייתי אצלה ולא אכלתי כמו שצריך. מאכליה היו טעימים כיד המלך. ישבנו לבד והתחלתי לשאול אותה על חייה, ואיך עלו לארץ. תמיד בראיון, לא מיד תוקפים בשאלות שעליהן אתה רוצה תשובות, אלא יש לרכך את המרואיין, לרכוש את אמונו, להתחבב עליו, בסבלנות, בחכמה. בסוף כבדרך אגב אתה שואל על מה שבאמת רצית לשאול. היא סיפרה כיצד התחתנה, וכיצד התעוור בעלה והיא המשיכה לגדל את ילדיה על אף נכותו נותרה לטפל בו בנאמנות רבה ואיך נלחמה לחנך ולגדל כראוי את ילדיה, סיפור של אישה מופלאה, עם חכמת חיים, מעוררת השראה. ואז עברנו לנושא המעודדות, המקוננות. כדי ליצור הזדהות בשיחה אמרתי לה : "יש הלוויות שאפילו לא בוכים בהן, ממש מדהים." היא מיד הזדהתה עם דברי והוסיפה, "מה אתה יודע, אני מגיעה להלוויה ורואה שהיא שקטה, אני מעוררת אותה. הלוויה שלא בוכים בה, מעליבה את הנפטר, כאילו הוא לא שווה אפילו דמעה, היתכן? חיים שלמים לא שווים דמעה של אדם? אין בן אדם שלא שווה שלא יבכו עליו."
-"אבל הוא לא שומע", הקשתי, "הוא כבר מת..."
-"אתה לא מבין", אמרה, "האבל הוא לא בשביל המת, הוא כבר לא צריך את זה, האבל הוא בשביל אלא שחיים. אם הם נפרדים בבכי רב הם מרגישים כי באמת בכו עליו וכיבדו אותו וקל להם להמשיך קדימה. כי הם התאבלו כמו שצריך. אם הם לא בכו ולא הרגישו כי היתה פרידה של כאב ממנו, הם חיים בהרגשה שלא נפרדו כמו שצריך, זה חוזר אליהם. לכן אני עוזרת להם כי אחרת זה לא מרפה. מזמינים אותי לכל מיני מקומות והלוויות, אני יודעת איך לגשת אליהם איך לדבר מה להגיד על הנפטר. וכך המשיכה וסיפרה לי את קורותיה כמעודדת ואני כותב כל מילה ומילה. כסף רב היא לא ראתה מזה, לעתים שלמו לפי ראות עינהם, לעתים נתנו לה דברים והיא לא ביקשה אלא המתינה. היא היתה הפסיכולוגית של משפחות האבלים, מנהג מדהים שהיה בעבר. הודתי לה והמשכתי משם ונסעתי חזרה הביתה למושב. ביום שישי התייצבתי בידיעות אחרונות והגשתי את הכתבה שבאמת היתה מרתקת מאוד אודות מנהגי האבלות ומתים ומעודדת ומקוננת וההבדלים ביניהם. ובתוך כל זה שזור סיפורה של האישה המופלאה באמת הכל כך חכמה שדרה כדורי ז"ל.
העורכת התענגה על כל מילה. "זה הרבה יותר מימה שחשבתי", הודתה "כל הכבוד שהיא גם הצטלמה כך." כעבור שבוע התפרסמה הכתבה על פני כמה עמודים ככתבה מרכזית של המגזין בידיעות אחרונות. שדרה התקשרה לאימא שלי המומה "חשבתי שהוא עושה עבודה לכיתה שלו, את יודעת כמו שילדים כותבים על ההיסטוריה של המשפחה שלהם, מי ידע שהוא כותב לידיעות אחרונות, נראה ממש ילד, פתאם כולם אומרים לי ראינו אותך בעיתון, ראינו בעיתון. איך הגעתי לעיתון, איך? לא אמר לי"
אמא ענתה לה בהתאם: "נו, ואת מפחדת מזה? אז את בעיתון."
ושדרה שהיתה אישה איתנה וחזקה ענתה מיד: "מה פתאם שילכו כולם לכל הרוחות. אהבתי אותו כמו הבן שלי. איזה ילד חמוד. היית צריכה לראות איך ישב והקשיב לי ושמע את כל ההיסטוריה שעלינו מעירק, אף אחד לא שמע אותי ככה, אבל באים הנכדים אומרים לי סבתא את בעיתון, כל מקום אני הולכת אומרים לי את בעיתון בוכה למתים."
באותם ימים ידיעות אחרונות היה העיתון הכי נפוץ וחזק במדינה, בלי ערוץ 12 בלי ישראל היום בלי ערוצי רדיו.
הסיפור של שדרה כדורי היה כל כך אנושי ומיוחד שהתקשרו ממגזין "הסטרן" הגרמני מהגדולים בעולם וביקשו לצטט את הכתבה. ידיעות הפנו אותי לאיש הקשר של המגזין הגרמני לדבר איתו.
הנציג שלהם בארץ ביקש שאדבר עם הגברת שדרה ולקבל את הסכמתה.
"אין בעיה אדבר איתה" הצהרתי בשמחה.
נרגש התקשרתי אליה וסיפרתי לה על הבשורה. היא הקשיבה ואז אמרה. "אתה אומר זה עיתון מגרמניה, אני מבינה, רגע אני חושבת, אז אם זה מגרמניה אני רוצה שישלמו לי כסף."
הופתעתי מתשובתה וניסיתי שוב להסביר: "תראי שדרה, זה כבוד גדול שהם לוקחים ממני את הכתבה ומצטטים אותה, אני לא יכול לבקש על זה כסף זה לא פרסום, זו כתבה תביני." הפצרתי בה.
שדרה הסבירה את עמדתה: "אם היית אומר עיתון מאנגליה לא הייתי מבקשת כסף, עיתון מצרפת או הולנד לא הייתי מבקשת בכלל, אבל גרמניה, אני רוצה כסף."
-"מה אכפת לך צרפת או גרמניה, באמת שדרה מה זה משנה לך?" אמרתי בכעס.
ושדרה בשלה: "גרמניה משלמים כסף. תקשיב לי אתה ילד ולא יודע. גרמניה יודעים לשלם כסף, ככה זה הם צריכים לשלם והם יודעים את זה. הם ישלמו אל תדאג. אתה לא מבין את זה."
לרגע צחקתי, "שדרה, גרמניה שילמה כסף על השואה, מה זה קשור עכשיו לכתבה הזאת."
לא הועילו כל ההפצרות והבקשות. מאוכזב מתשובתה התקשרתי לאיש הקשר הגרמני להתנצל " תקשיב אדוני, פניתי לאישה ויש בעיה, לי האמת לא אכפת, לי אין בעיה בכלל, אני רוצה שתבין, אבל היא מתעקשת, תאמין לי לא עזר כלום."
-" אוי באמת, מה הבעיה?" תהה האיש, "היא לא מסכימה לפתע להצטלם?"
-"היא מסכימה להצטלם ומסכימה להכל, עם זה אין בעיה בכלל." עניתי
-"נו, אז מה הבעיה שלך?" ניסה להבין.
-"הבעיה שהיא רוצה על זה כסף, לא נעים לי אבל היא מתעקשת, אתה רוצה תדבר איתה בעצמך תבדוק", הצעתי.
-"אוההה, נו, מה הבעיה?" לא הבין האיש, "ברור שנשלם, אני יכול לתת לכל אחד מכם כך וכך סכום (שהיה שווה לכמה אלפי דולרים.)"
-מופתע מהקלות של קבלת הכסף, הבנתי ששדרה עם חכמת החיים שלה צדקה והמשכתי בקו שלה בשיחה. "לפני שאחזור אליה ושוב היא תחזיר אותי אליך, בוא תגיד לי מה המקסימום שאתה יכול לשלם ואני אגיד לה זה סכום אחרון וזהו." הצעתי
האיש הציע סכום באמת נדיב של כסף לכל אחד מאתנו.
התקשרתי נרגש לשדרה והודעתי לה שאפילו אני אקבל כסף.
"איך ידעת שהם ישלמו?" שאלתי אותה.
- "ברור עיניים שלי, הם גרמנים, הם משלמים, תקשיב לי אני יודעת...גרמניה חייבת לשלם. אתה תיקח מהם את הכסף גם בשבילי. אני אבוא למושב ואקח ממך את זה במזומן, הבנת? אני סומכת עליך עיוני."
כעבור זמן מה כשההעברה בוצעה נסעתי עם אמא שלי לבנק לסניף בסמטת השוק באשקלון.
אמא עמדה לצדי ואמרה לקופאית: "תראי אם העבירו לחשבון שלו כסף מגרמניה?" אני הייתי עוד חייל עם חשבון חייל אז.
הקופאית שהכירה את אמא הביטה בנו נדהמת.
-"מגרמניה?! מה לכם ולגרמניה, את מעירק." אמרה.
-"אז מה?", אמרה אמא כמעט נעלבת, "עירקים לא יכולים לקבל כסף מגרמניה? תתפלאי!"
הורידה הפקידה עיניה למסך ואז הודיעה בפה פעור: "ווי, ווי, ווי, באמת יש לך כסף מגרמניה."
-"אני יודע, גרמניה משלמת!", אמרתי לה, "תני לי הכל בשקלים במזומן."
-תגיד, איך קיבלת מהם?" ביקשה לדעת
-"ביקשתי ונתנו, פשוט." עניתי.
כעבור שבוע הגיעה שדרה לביתה של סבתא שלי במושב והעברתי לה את חלקה בכסף. "ידעתי שהוא ילד טוב ומוכשר, ידעתי, לא סתם ישבתי איתו ודברנו כמו שאף פעם לא דיברתי עם איש, תאמיני לי. רק אתה אל תתבייש אף פעם." הורתה לי.
לימים שדרה כדורי נפטרה, משפחתה בבאר שבע, אולם לא כולם יודעים עד כמה היתה חכמה האישה המופלאה הזאת שמעולם לא למדה בבית ספר וספק אם ידעה קרוא וכתוב, אבל מה שלמדתי ממנה לא ניתן ללמוד בשום מקום אחר.
מוקדש לבני משפחת כדורי בבאר שבע ששאלו אותי באחרונה על סבתא/ אמא שלהם וביקשו לדעת מה היה אז בכתבה.
שיחת חוץ
הימים האלה של החופש הגדול של הילדים ועוד מעט ראש השנה הזכירו לי את סיפור שיחת הטלפון הראשונה שלי במושב בית עזרא.
אמא הסבירה לאבא כי עליו לקחת אותה על מנת שהיא תתקשר לאבא שלה בתל אביב. שיחת טלפון היתה מבצע לא פשוט. פרוש הדבר שהיה על אבא לסיים את העבודה במשק מעט מוקדם יותר, להחליף בגדיו כדי לקחת את אמא לצדו השני של המושב, שם היה הטלפון שניתן להתקשר ממנו בתשלום. הטלפון היה בבית של משפחה שהיווה עבורם הכנסה קטנה נוספת. כבעלי הטלפון המקשר את המושב לעולם החיצון הם חשו בעלי חשיבות רבה, כמו נניח מחזיקי תחנת נאסא, דבר שהעניק להם ערך וגאווה של בעלי אחריות כלפי האחרים.
אבא התכונן. הוא רתם את הסוסה הלבנה לעגלה. על העגלה הניח את דרגש העץ. אבא לא קרא מרחוק לאמא, אלא הגיע הביתה ובשקט אמר כי העגלה מוכנה והיא יכולה לבוא. היה בכך משום הענקת כבוד לאמא שלא קוראים לה בקול או חלילה בצעקה. מיד רצתי וביקשתי להצטרף. הביטה אמא בבגדי, כי אם חלילה היה כתם בהם אין סיכוי שאלך, לא ילדיה יצאו עם בגד שדבק בו לכלוך. הרבה בגדים לא היו לנו אבל תמיד היו נקיים וחולצה לבנה היתה לבנה כשלג גם אם לבשנו אותה במשך שנה. אמא ואבא ישבו על דרגש העץ בעגלה ואני מאחור כשרגלי באויר מרוצה מההסעה. זה היה טיול מרתק עבורי. נוסעים דרך שבילי השדות ליד הפרדס כדי לקצר את הדרך לבית שבו היה הטלפון.
המשכנו בעגלה במסע והגענו לקצה המושב השני לבית עם הטלפון הנכסף. אבא סייע לאמא לרדת מדרגש העץ הפשוט כאילו ירדה ממרכבה מהודרת. חשבתי כי לכשנגיע מיד נדבר בטלפון, אולם כגודל המסע כך היה הטקס רב הרושם לפני קיומה של השיחה המיוחלת. ראשית היה על אמא ואבא לשבת לצד המשפחה המארחת, הם שאלו לשלומנו ואנחנו לשלומם. אחר כך ביקשו מהורי שישתו איתם תה עירקי שהוכן מעלי תה שהורתחו בקומקום קטן (מי היה מעז בבית עירקי לקנות שקיקי תה) הורי מיד כהרגלם במקרים אלה סרבו בנימוס. "כרגע באנו מהבית" אמרה אמא, אך האישה הפצירה שוב ושוב. כך היה נהוג. אם מזמינים אותך לשתות, עליך מיד לסרב ועל המארח להפציר בך שוב ושוב כדי להוכיח את כוונתו לארח אותך ועליך לשמור על כבודך כמי שלא בא כדי לאכול או לשתות אצלו. טקס ארוך וידוע היה כשאני תמיד המתנתי בחוסר סבלנות שיסתיימו דברי הנימוסין וקדימה תביאו כבר עוגיות. אבל גם כשהביאו עוגיות והגישו לי היה עלי לסרב. הייתי משיר מבט לאמא ומחכה לאות. המארחת היתה שוב ושוב מפצירה בי ואז פונה לאמא. "תני לו מה יש" ביקשה ממנה. רק אז אמא היתה מניעה את עיניה באופן שרק אני הייתי יכול להבחין והייתי מבין. ואז לוקח רק עוגיה אחת.
לאחר שיחת נימוסין ארוכה, אמא אמרה כי היא מבקשת לשוחח בטלפון. כמובן שמיד נחקרה למי היא מתקשרת ולמה ועל מה. הרי סודיות השיחה ללקוח חשובה....
אמא סיפרה כי היא תדבר עם אבא שלה בתל אביב ומבקשת להזמין אותו לבוא. "למה לא?" אמרה בעלת הטלפון, "ברוך הבא, שיבוא." כאילו אישרה. אמא נכנסה אחר כבוד לסלון שהיה יפה ונקי מצוחצח ממתין לאורחים ושם בקצה הסלון ניצב לו הטלפון. אבא נותר לשבת במרפסת בחוץ משוחח עם המארח בנושאי החקלאות והמושב. הטלפון היה גדול עם חוגת מספרים מוצב על רהיט עץ מהודר ומתחתיו מבצבצת מפה לבנה בטחרה. אפילו ליצירות אמנות של מיכאלנג'לו לא הקימו מעמד כזה. הבטתי במכשיר הלבן בהשתאות רבה ובכבוד גדול לפלא המודרני שניצב זה הרגע מולי. בעלת הבית הסבירה לאמא כי השיחה לתל אביב היא שיחת חוץ. לא הבנתי באותו רגע, הרי מדובר בתל אביב מרחק פחות משעת נסיעה מהמושב שלנו, מה כל כך "חוץ" כאן. אמא הבינה כמובן. המדינה היתה מחולקת לפי אזורי טלפונים. שיחה מאזור אחד לשני כרוכה בתשלום יקר. אמא הכניסה את האצבע לחוגת המספרים והחלה לסובב מספר אחר מספר. לא לוחצים, אלא כל מספר לפי הגודל שלו מסובב את גודל המעגל של החוגה. בעלת הטלפון הסבירה לה כי אחרי כל סיבוב של מספר יש להמתין כמה שניות שזה ייתפס ולא נבזבז שיחה. אחרי סיום סיבובי המספרים אמא המתינה לשמוע צליל חיוג.
"זה מצלצל!" קראה אמא בשמחה." ובעלת הטלפון ספקה כפיים ואמרה: "יופי, עכשיו תדברי בקול"
אמא הזמינה את סבא לבוא אלינו, מה זה הזמינה, התחננה והפצירה בו שכן אם לא תפציר איך ידע שאכן הוא מוזמן. השיחה התנהלה בעירקית כמובן. בין הנשימות שאימא לקחה בשיחה הפצרתי בה שוב ושוב אם גם אני יכול לדבר, אמא העבירה לי את השפורפרת ואמרה "מהר זו שיחת חוץ." לא זוכר מה אמרתי מרוב התרגשות, רק המשכתי בקו של אמא שלו ואמרתי לו סבא תבוא למושב ומיד נתקתי. מהר הנחתי את השפורפרת לא לבזבז זמן יקר של שיחת החוץ.
אמא הודתה לבעלת הטלפון ויצאנו לכוון המרפסת. היא ובעלה הפצירו באמא ואבא שישארו עוד קצת. אמא אמרה שאין זמן וביקשה לשלם.
-" 6 לירות" ענתה האישה
אני נדהמתי. בקושי דברנו ולשלם 6 לירות. מה זה הטלפון הזה, למה המציאו אותו בכלל. אבא שילם ושוב אמא ואבא הודו להם כל כך כאילו הם אלה שנתנו לנו כסף עבור השיחה. נוהג כזה שאתה נותן למישהו דבר מה אתה צריך לתת לו הרגשה כאילו הוא זה שנתן לך..
חזרנו עם העגלה והסוסה הביתה. בהתחלה היה שקט ואז אמא אמרה לאבא, "מה נעשה, לא נתקשר? לא נזמין? " אבא מיד הצדיק אותה כהרגלו.
היום אנחנו קונים את דגם 9 ודגם 10 בהם מותקנות ארבע מצלמות ומחשבים זעירים ואף אחד לא מתרגש.
מי היה מאמין לא לפני הרבה שנים על שיחת טלפון שכדי לקיימה נדרשו לא פחות משלוש שעות של הכנה נסיעות ביקור ועוד. אבל לנו היתה את חווית ההתרגשות לשוחח בטלפון הלבן עם חוגת המספרים שניצב בלב הסלון של אותה בעלת הטלפון שהרגישה כל כך חשובה ובעלת אחריות שמאפשרת לשכניה את הקשר החשוב כל כך עם העולם החיצון. וגם זה עבר.
השריפה ומסוק הכיבוי המצרי
יום אחד הופצצתי בהודעות בעקבות האש שפשטה במושב בו גדלתי, בית עזרא, ממש סמוך לבית בו עברה כל ילדותי. ראיתי את התמונה ליד הבית, את הסרטונים שנשלחו אלי. אולי הדבר שנראה לי המרגש ביותר וסמלי מאוד שבכיבוי האש סייע מטוס כיבוי ממצרים. כמה סמלי, באותו רגע נזכרתי במלחמת יום כיפור כשהייתי ממש ילד קטן והלכתי מאחורי הבתים שליד בית הורי כשלפתע בפעם הראשונה בחיי שמעתי אזעקה, אזעקה אמיתית. הבטתי לשמים וראיתי שני מטוסי פנטום טסים במהירות. כילדים למדנו לזהות את המטוסים שהיו מתאמנים מדי יום מעל המושבים ומעל בית הספר, הבנתי מיד שמדובר בטיסה מבצעית. מטוסים מצרים חדרו מסיני והיה חשש שיגיעו לכיוון אשדוד. רצתי הביתה לאמא שלי שהחליטה שנשאר בבית ולא נרוץ עם אחי שהיה תינוק. אבא שלי משה ז"ל היה בסיני במלחמה. סמוך למושב צומת עד הלום שם עצרו המצרים במלחמת השחרור כשלא הבינו למזלנו שבינם לתל אביב לא מפריד אפילו חייל, המתינו והמתינו, עד שהצבא התארגן ודחק אותם לעזה. ועכשיו אותם מצרים שולחים מטוס לכבות את האש, ללמד את בני עמם שהם עוזרים לישראל, להראות למחבלי החמאס בשעה שהם מפריחים עפיפוני אש, הם המצרים שולחים מטוס כיבוי. כמה חשוב המטוס הזה היה היום בשחור והעשן הקשה שאפף את בתי המושב הקדמיים ששנים היינו חלק מהם. ולחשוב במלחמת יום כיפור היו את מומחי הביטחון היהירים שחשבו שאין סיכוי למלחמה והיו את אותם גאוני בטחון שחששו מהמטוס של נשיא מצרים דאז, אנואר סאדאת שבא לארץ והיו משוכנעים שהוא מכין מלחמה ועכשיו אותם מומחים חוששים ממצרים שלא תתחזק עם צוללת. אז בבקשה, זאת מצרים בניגוד גמור לכל מה שתמיד חושבים. העיקר למושב שלום לקרובי המשפחה שלום ולנו מה נותר כבר מהבית, רק זכרונות יפים וסיפורים מדהימים ששום אש או שריפה לא תוכל לכבות.
תמונות: דובר רשות הכבאות
חג הפסח המיוחד של המשפחה שלנו.
בחג הפסח נסעתי לאחי יוסי בכפר ידידיה בשרון לחגוג. עד לצומת רעננה הנסיעה עוד סבירה ואז מתחילה הזחילה הגדולה של הפקקים. אתה מבין שאולי עברו 3500 שנה מאז יציאת מצרים ומאז התקדמנו, אבל עדיין כשבני ישראל צריכים לנוע מנקודה A ל B אנחנו עדיין זוחלים באותה מהירות ממש כמו אז. אבל הפקקים האלה הם ללא כעס, אנשים לבושים יפה ברכבים, סירים מבצבצים מפה ושם, ילדים חמודים שרים בכסא האחורי ועוד מעט מגיעים ליעד. על השולחן הערוך אצל אחי הונח בכבוד גדול ספר ההגדה ההיסטורי של משפחתי. ספר הגדה שיצא לאור בתחילת המאה ה- 19 בבגדד. הוא כתוב בעברית ועירקית בניב היהודי העירקי. בספר הזה קראו את ההגדה הסבא של אבא שלי וזה עבר והגיע לסבא שלי יוסף שקרא ממנו בבגדד. כשמיהרה המשפחה לצאת מבגדד עם היציאה הגדולה הם לקחו איתם מעט בגדים שיכלו וסבא יוסף לקח איתו את ספר ההגדה ממנו קרא סבא שלו והביא אותו לישראל. אבא שלי משה עלה בגיל 14 לפני משפחתו עם בני הנוער דרך אירן. לאחר שאבא התחתן במושב סבא נתן לו את ההגדה ההיסטורית שלו כדי שיערוך סדר פסח וימשיך לקרוא בהגדה. אומרים שיש הרבה ברכה בהגדה הזו. כשהיינו ילדים אבא שלי היה מניח את ההגדה ביראת כבוד על השולחן והיה קורא את הקטע בעברית והעירקית שהיה מסביר את ההגדה והלכותיה כפי שנהגו לעשות יהודי בגדד. היו הלכות שונים. למשל האפיקומן. אנחנו כילדים לא היינו צריכים לחפש את האפיקומן. היו כורכים את האפיקומן לידו של הילד הקטן. הזוכה באפיקומן הוא זה שמצליח להשאר איתו בבוקר. בכל פעם ממתינים שהאח שבידו האפיקומן ירדם לרגע ובזהירות לוקחים ממנו את האפיקמון, ואז זה שקלח נרדם, בא אח אחר ולקח ממנו. בדרך זו היינו צריכים להתאמץ להשאר ערים. הזוכה היה מקבל מה שרצה. שנה אחת יוסי על אף שהיה הצעיר, התגבר עלינו והצליח לשמור על האפיקומן. היה נחוש מאוד. הוא ביקש כמתנה לא פחות ולא יותר כבשה. אמא שלי צחקה וניסתה לשכנע אותו אולי יבקש משהו אחר, אבל יוסי התעקש שהוא רוצה כבשה. אבא שלי פסק אם זה מה שהוא מבקש אנחנו חייבים למלא את מבוקשו. הלך אבא שלי למאהל הבדואים שליד המושב ששכן צמוד לחלקה שלנו וקנה מהם כבשה. יוסי השתעשע עם הכבשה, גידלנו אותה ליד החצר. מה עלה בגורלה בסוף אינני זוכר, אבל אבא שלי הראה לנו בדרכו שמנהג מכבדים ובמיוחד אם ילד כל כך נאבק ונלחם ולהוכיח את עצמו, יש למלא את מבוקשו, לכבד אותו, שידע שיש תכלית להתמדה שלו.
יוסי אחי קרא מההגדה כמו שאבא שלי קרא ממנה וזה היה מרגש, ופה ושם יש תוספות של הסברים. והקריאה על אף שעשינו אותה בנחת ואיטיות עוברת מהר מאוד. ואין לי ספק שבערב כשקראנו את ההגדה נכחו איתנו אבא משה ז"ל וסבא יוסף ז"ל וההורים שלו ששמחו שההגדה שלהם כמו בתחילת המאה הקודמת בבגדד נקראת כאן בישראל עם הצאצאים שלהם שקוראים אותה באהבה גדולה.
חג שמח
