השיעור שלמדתי מאבא שלי מבלי שאמר מילה

השיעור שלמדתי מאבא שלי מבלי שאמר לי מילה

החודש, טבת מלאו 10 שנים לפטירתו של אבא שלי משה. איש אדמה, משפחה, עניו וחרוץ שלחם בכל מלחמות ישראל.
השיעור החשוב ביותר שלמדתי מאבא שלי היה מבלי שהוציא הגה מפיו, למדתי ממנו את אחד הדברים החשובים ביותר דרך השקט שלו.
מדי כמה חודשים כשהיו קונים החקלאים אפרוחים, אבי היה האחרון אליו היו מגיעים עם משאית ההובלה. הוא ביקש אליו את כל האפרוחים הקטנים מדי או שנפגעו בדרך, כאלה שנועדו להשמדה. כך קיבל ללא תשלום את האפרוחים שנשארו מהמסע. "הבררה" כינו אותם. נהג המשאית שמח לקראת אבא שלקח ממנו את כל האפרוחים שאין כבר מה לעשות איתם והעניק לו אותם ללא תשלום. כך חסך אבא את תשלום הקניה עבור האפרוחים.
בלול אז גידלו את האפרוחים על הקרקע כך שהסתובבו באופן חופשי ללא הפרעה. חיכה להם מצע של נסורת עץ, כלים של מים ואוכל וכן חימום מיוחד לשמור על חום גופם.
כשהייתי ילד קטן שמעתי לא אחת דברי התפעלות, כיצד הוא מצליח להוציא מהאפרוחים שהיו מיועדים להשמדה ללהקת עופות מצוינת. אז לא הבנתי את הפלא הזה עד לאותו צהרים מיוחד.
יום אחד שלחה אותי אמא לקרוא לו. "אבא שלך עוד לא אכל, לך מהר תקרא לו שיעשה הפסקה, מספיק." רצתי בשביל וצעקתי "אבא, אבא!", אבל לא ראיתי אותו. שוב צעקתי ואין עונה. עמדתי ליד הלול ואז הבחנתי בדמותו עומדת בתוך הלול בצד. רצתי לדלת, אחזתי בידית הברזל ומשכתי אותה בכל הכח מצד לצד ונקישה נשמעה בעוצמה. שמח מהפתיחה המהירה מלאת העוצמה שלי נכנסתי בסערה ללול. האפרוחים קפצו ובתוך ההמולה קראתי לו, "אבא אני קורא לך אתה לא שומע?!"
אבא נחרד מהסצנה הדרמטית של כניסתי, הביט בי המום כלא מאמין ומיד סימן לי עם זעם בעיניים לשתוק. התקרבתי אליו והרגשתי את היד החסונה והחזקה שלו לופתת אותי בידי בכל הכח כדי שלא אזוז.
עמדתי לידו המום בעצמי, לא הבנתי מה הוא רוצה. עמדתי בשקט מוחלט בקושי נושם ולא מבין מה קורה. למה אנחנו עומדים כל כך בשקט בלול של האפרוחים, לא זזים, לא מדברים, רק עומדים. חשבתי אולי חדר נחש מסוכן, אולי יש דרמה באויר. חיפשתי רמז אבל מאום, רק אני, אבא והאפרוחים.
השקט המשיך ואנחנו לא זזנו. הלול נרגע מהכניסה הדרמטית שלי. נעשה שקט, כל כך שקט שהאפרוחים אפילו הגיעו צמוד לרגליים שלנו והיו כמה שעלו עליהן באין מפריע. הבטתי באבא ועיניו התרכזו באפרוחים. מביט ימינה ואז שמאלה, כאילו חי אותם. כעבור זמן מה שלח יד בעדינות רבה, הזיז את אחת ממימיות המים למקום אחר כי באזור האחד האפרוחים התקשו להגיע, והכל לאט בשקט בעדינות. שוב עומד מביט ואז מזיז את כלי האוכל כדי לאפשר לאפרוחים אחרים שלא הצליחו לאכול והתקשו להגיע. חלפו עוד כמה רגעים וידו נשלחה לאפרוח שהסתבך באיזה מקום, וכך הוא מביט ופותר בעיות בלול, בשקט, כדי ששום אפרוח לא יישאר מאחור בבעיה. הוא בתוך הלול מזיז, מסדר כאילו שאינו קיים, כמו רואה ואינו נראה. אט אט התחלתי להבין את מה שהוא עושה. להביט על הסביבה שלך בשקט. לדעת להביט בה מבלי להפריע ולהיות דרמטי. לאחר שסיים לטפל בכל הבעיות שראה זזנו בשקט, הוא קדימה ואני הולך אחריו דורך על פסיעותיו כדי שלא ירגישו אותי. אבא אחז בידית הברזל והזיז אותה בשקט בעדינות המתין שאצא וסימן לי לסגור. הפעם אחזתי בידית הברזל בעדינות וסגרתי אותה בשקט ללא נקישה חזקה. ללא רעש. חשבתי כי לאחר שיצאנו הוא יכעס או יגיד לי משהו, אך הוא רק חייך אלי, המשיך הביתה לאכול. מאז למדתי להכנס ללול בשקט, לא להפריע, לא ליצור בהלה, להתמזג, להיות חלק, והכי חשוב להביט וללמוד. כשבגרתי השיעור הזה שירת אותי מאוד. לדעת להקשיב, לא למהר לבלוט, לא להפריע למציאות אלא לשקף וללמוד אותה כדי להתמזג במקום שבו אתה נמצא או נכנס אליו ורק אז להתחיל לעשות שינויים. זה פרק מאוד חשוב שלמדתי מאבא שלי מבלי שהוא אמר מילה.
לכן, אם אתם רוצים ללמד משהו את הילדים שלכם, אל תדברו, תראו!....ככה אני למדתי. את הסיפור הזה שילבתי בספרי החדש "נסיכי הרוח" עם אוסף סיפורים חכם שנון ומעצים על עליית המשפחה מבגדד ודרך ההתאקלמות בארץ.
אבא שלי עלה בגיל 14 עם בני הנוער מבגדד בחשאי דרך הגבול לאיראן, משם לקיבוץ רמת הכובש ולמושב בית עזרא בו גדלנו. 10 שנים חלפו ויש כל כך הרבה מה לומר ולספר, שלפעמים השקט אומר הכל.

לכתוב את סיפורכם עם סופר ואיש תקשורת

© By Interactive Media

  • Black YouTube Icon
  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon

Proudly created by Interactive Media