​

הטייס העירקי, המקלען המחמיצן והחמור

 

הביוגרפיה של משפחת ברקאי מרוסיה הלבנה ליבנאל בישראל

 

במסגרת עבודתי אני כותב ביוגרפיות. משפחת ברקאי מיבנאל ביקשו שאכתוב את הביוגרפיה של הסבא, יורם ברקאי, דור רביעי בארץ שבקרוב יחגוג 80 אבל ברוח הוא נשאר אי שם בגיל 8, מלא אופטימיות, חדוות חיים, הומור וצניעות כמובן.
במהלך כתיבת הביוגרפיה מתגלה הסיפור הבא ממלחמת העצמאות שמסכם בעצם את מהות המלחמה הנצחון הגדול ומה שקורה כאן בכלל במזרח התיכון.
יבנאל מושבה בצפון לא רחוק מבקעת הירדן. הכפרים הערבים שליד יבנאל החליטו לעזוב בהוראת המנהיגות הערבית כדי לאפשר לצבאות הגדולים לגרש את היהודים. אבל הערבים בכפרים ליד יבנאל היו קצת יותר חכמים מהמנהיגים שלהם וליתר ביטחון לפני שעזבו מכרו את הבהמות הזקנות שלהם הפחות מוצלחות לתושבי יבנאל והאחרים, בין היתר מכרו את החמור הזקן שחשבו כי מוטב שילך ליהודים שישמרו עליו מאשר ימצא את מותו בתלאות הדרך לירדן. החמור קיבל כבוד כיאה למעמדו וגילו והוצב בפאתי הכפר.
מלחמת העצמאות פרצה והאזעקה בישוב היה פעמון שבני הנוער היו מצלצלים בו במקרה של סכנה מתקרבת. במרכז הכפר הוצב מקלע ועליו הופקד מקלען שלא בדיוק היה מיומן ביריות אם בכלל.
לפתע הגיח מטוס עיראקי שבא לסייע להלחם נגד היהודים בארץ ישראל. הנערים היכו בפעמון להזהיר את בני הכפר, לשמע הצלצול יצאו בני הנוער מיד החוצה לקחת חלק בהמולה. פעם אחת בלבד ראו מטוס לפני כן וגם זה מטוס חצי שבור שנגנב מהדרום והובא ליבנאל וכעת באו לחזות במטוס אמיתי ובמופע קרב אויר יבשה בין המטוס העירקי לצבא הישראלי שמתגבש שיוצג על ידי המקלען שיותר נקלע לאירוע.
אבל גם הטייס לא היה בדיוק בוגר חיל האויר המלכותי הבריטי והמקלען לא בדיוק מומחה לנ.מ והילדים באמצע צוהלים ושמחים צופים בחגיגה.
התקרב הטייס העירקי לכפר מתנדנד מצד לצד, עשה סיבוב ואז ניסה לירות עם המקלע שהיה על המטוס לכיוון הכפר, אבל הסיבוב של המטוס וחוסר היציבות שלו הזיזו אותו כל פעם לכיוון אחר והיריות היו יותר לשמים מאשר לארץ.
הילדים קפצו ליד המקלען וצעקו לעברו: "נו תרים יותר גבוה, תירה עליו, תראה לו." עד שמהקלען כיוון המטוס כבר זז לצד השני וכך ניסה המקלען לירות אבל היריות שלו היו למטה או בכלל לכיוון אחר. והילדים צוהלים וצועקים על המקלען לאן לירות, וכשהמקלען לא שמע להוראות שלהם צעקו לעבר הטייס העירקי "בוא נראה אותך, בוא לכאן טיפש לאן אתה טס."
לאחר כמה סיבובים לא מוצלחים ולא יציבים החליט הטייס מעירק שהוא תרם מספיק למאמץ המלחמתי שלו למען ערביי ארץ ישראל, ואין לו כל טעם או רצון לירות לכיוון המקלען שגם כך לא מכוון עליו וגם מחזה הילדים המקפצים למטה לא היה בדיוק מראה של שדה קרב מודרני. חג המטוס מתנדנד מלמעלה כאילו מנופף לשלום ואז עזב. הילדים זרקו אבנים לשמים מרגישים גיבורי הקרב וצעקו לעברו: "בפעם הבאה כבר נראה לך מה זה"
וממשיך יורם ברקאי לספר לי, לאלי חליפה, שכותב את הביוגרפיה המרתקת של משפחתו,
כי לאחר שוך הקרב אויר היבשה בדקו בכפר מה קרה ואם משהו נפגע, ואז הבחינו כי החמור הזקן שמכרו להם הערבים לפני מנוסתם מוטל מת מאחת היריות. לא ברור אם זה מכדור טועה של הטייס העירקי החובבן, או המקלען הלא מוצלח, אבל החמור שילם בחייו בקרב. בכל זאת מלחמה כמו מלחמה יש גם אבידות.
החמור המקלען והטייס העירקי זה בעצם אחד מסמלי מלחמת העצמאות, מלחמה שלכאורה נלחמנו מול 7 צבאות ערב, אבל לא שאנחנו היינו כל כך גיבורים תמיד ולא שהם היו מיומנים וחדורי מוטיבציה, ורק במזרח התיכון כנראה בתום קרב אויר יבשה מי שמשלם את המחיר הם חמורים.
יורם בקראי יחגוג 80 ובקרוב נוציא את ספרו המרתק מעליית המשפחה מרוסיה, בניית הישוב, וגם פרשיית אהבה גדולה שהובילה לרצח כפול, סיפורי צנחנים ועוד. מי יודע, אולי נדע איך בגיל 80 עדיין לא כדאי להרגיש את לחיצת ידו החזקה של ברקאי, ואגב עד היום לפני שהוא אוכל הוא דואג שהתרנגולות וחיות הבית שהוא מגדל יאכלו ורק כשהם שבעים הוא מוכן לאכול. כן, ככה היו פעם חיים כאן אנשים.
אלי חליפה, מחבר נסיכי הרוח, סופר, מרצה, ערבי סיפורים וכתיבת ביוגרפיות